מחסום פסיכולוגי

אני כבר לא ילדה, וכבר ניפצתי בחיי תקרות זכוכית שרק אני האמנתי בהן, אז אני יודעת שאני יכולה.

יכולה בתחום התעסוקתי, יכולה בתחום המשפחתי וגם בספורט. יש מדליות במגירה וצילומי מסך מהאפליקציה שמנציחים מרחקים וזמנים הקשורים לדופק שלי, הפרטי. ועוד לא סיימתי אבל לומדת להאמין על עצמי שאני יכולה עוד, ביבשה באוויר ובים (מתחת למים, זה עדיין לא).

ועדיין, המחסומים הפסיכולוגים שרירים וקיימים והם חוסמים.

אפשר לעבור אותם, וצריך אפילו, רק אם רוצים, ולמרות כל מה שהמוח יודע, הגוף לא תמיד מצליח לבצע, וצריך להתאמן ולנסות אחרת ולנסות שוב. איכשהו בסוף זה יקרה, חייב, כלומר.

אני לא יודעת לפרק לחלקים את המנגנון הזה, קצת כמו להסביר איך מדלגים, או האופן שבו נוצר קול כשמחככים אמה ואגודל ב'אצבע צרידה'.

אבל ברור שהדבר הכי מעצבן לומר למי שמנסה לפרוץ איזה מחסום מדומיין, שזה 'רק מחסום פסיכולוגי'. האמירה הזאת לא מקדמת אותנו לשום מקום, והעובדה שחלקתי אתכם את הקושי לא מסמיכה אתכם להמציא עצות ולהתנשא. האמירה הזאת רק מקטינה וגם ככה קשה לי.

כי מה? אם זה פסיכולוגי אז זה וילון שקוף שאפשר להסיט?

ככה חפרתי לעצמי בראש לאורך הקילומטרים בהם ניסיתי להשיב לעצמי את הנשימה. תוהה האם הכיווץ בסמפונות מגיע מהקושי הבריאותי שבעטיו זכיתי למשאף, או שזו רק הידיעה, שהמשאף נשאר בחניה ורחוק ממני, היא זו שמלחיצה אותי.

כך או כך, את הריצה סיימתי עם המון הליכה והורדת דופק, והמשאף קיבל מקום קבוע בווסט הוורוד החמוד שלי שחזר לשימוש, פחות בגלל המים ויותר בשביל טישו, טלפון ומשאף.


אגב, היו המון חצבים בדרך. הסתיו כבר פה, למרות שהיה חם ולח. מבטיחה!


צילום: אפרת גת שעושה קסמים.



RECENT POSTS:
SEARCH BY TAGS:
אין עדיין תגים.