אפשר לומר שזה היה תיעוב-ממבט-ראשון. למה לרוץ? בשביל מה להזיע ככה? ועוד בקבוצה של כל המתלהבים-מעצמם האלה?
אז הייתי נגד. ממש נגד. בהתחשב בעובדה שזה הרחיק את בעל הבית מאזורי המטלות לעוד כמה שעות, גם הרגשתי צודקת מאוד.
הקמתי את קבוצת ה"לא רצות" בפייסבוק, אספתי מסביבי נאמנות מנוחה רציניות, והצהרתי שאני 'רצה רק לשירותים'!
זה היה הדבר הכי הגיוני לעשות.
ואז הוא רץ את מרתון ירושלים, והזמין אותי לבלות איתו לילה בעיר הקודש, ושמחתי מאוד. לא היה לי מושג כמה משמעותי הולכת להיות היממה הזאת.
נסענו לבירה, אכלנו ארוחת ערב של פסטה כיאה לפני ריצה, עם הילדים, וקמתי בבוקר למיטה ריקה כדי לראות את הרצים מהחלון שועטים ברחובות הקרירים. שתיתי קפה בנחת ואספתי את איה בדרך להפנינג של סוף המסלול. אז נפגשתי בפעם הראשונה עם הקרנבל מירוצים הזה, והיה שם כייף וסוחף והמון אנשים עם חולצות דריי-פיט בצבעים זרחניים מבסוטים מעצמם כאילו הרגע סיימו לרוץ אולטרה מרתון (אפילו לא ידעתי מה זה אולטרה מרתון...)
האיש היה סחוט אחרי ריצה של למעלה מארבע שעות, אבל מבסוט עד הגג, ואני נהגתי את כל הדרך לגולן. בשתיקה ומחשבות.
למחרת בלילה, החלטתי לומר את המילים שהתגבשו לי בראש, וביקשתי ממנו שיתמוך בי כל הדרך אל החיוך הזה, המיוחל.
לא רוצה לרוץ כדי להוריד במשקל. לא רוצה להיות יותר בריאה או יותר בכושר, וגם לא רוצה להיות שייכת לקבוצת הרצים-המבסוטים-מעצמם האלה. אני רוצה את החיוך הזה בסוף. חיוך של אחד שהציב יעד, התאמץ, הזיע ונגע בקיר.
בגלל זה אני רוצה לרוץ.
אבל אחרי כל הרעש והבלגן שעשיתי נגד העניין הזה אני לא יכולה להרשות לעצמי לעבור צד ככה בנון-שלאנטיות. אז התחלתי בשקט. ביני לביני בלי להצהיר הצהרות ובלי לגייס קהל תומכים. מאחר ורציתי משהו לעצמי, זה התאים לקונספט בול.
וגם עוד, החלטתי, שאצא מהארון של בגדי הספורט כשאצליח לרוץ 5 ק"מ.
אז הורדתי אפליקציה לנייד, נעלתי נעלי ספורט שהיו לי (סאקוני) והתחלתי לרוץ.
שאלוהים יעזור לי.