© כל הזכויות שמורות לתמר וינברג 2016

המירוץ הראשון שלי

 

לא אשאיר אתכם במתח ונתחיל מהסוף - הצלחתי! רצתי את כל עשרת הקילומטרים במירוץ המדברי ועוד נשאר לי כוח לחייך בסוף.

והאמת היא שהיה לי כוח לחייך מההתחלה. 

למרות שעדיין לא רצתי 10 ק"מ, כולם (כל המנוסים ממני) אמרו שאם כבר רצתי שמונה, ותשעה ק"מ אז אני מוכנה. לא הייתה לי ברירה אלא להאמין להם. אמרו שהאדרנלין של האירוע יעזור לי, אמרו שזה מישורי ולא נורא קשה, אמרו שסומכים עלי. 

ביום חמישי בבוקר יצאנו מהמלון לריצה קלה, כל רצי המרתון ואני. הספקות בעצמי נשארו בתוכי, הרגשתי אותם מתחילים להתאייד. אחר כך נסענו לטייל ברכב שטח, ולא רציתי לרדת ברגל למעיין כי פחדתי שאני עלולה לעקם את הקרסול, וכל ההכנות וההתרגשות והמירוץ שלי ירדו לטמיון. נסעתי כדי לרוץ, ולא שכחתי את זה לרגע.

ביום שישי בבוקר פגשתי את אסף בתחילת המסלול, הפקדנו את הסווצ'ר והמשאף (אחרי שני שלוקים) בשמירת חפצים, הפעלתי את השעון (החדש!!!) והתקדמנו לשער ההזנקה. ידעתי שיש לי שעה ורבע לרוץ, ושיהיה בסדר. 

שמחתי לראות מסביבי אנשים בכל הצורות ומכל הגילאים. מכאלה שבאו לעשות זמנים והם צעירים וחטובים, ועד אנשים מבוגרים שזה התחביב שלהם, נשים בגילאי 40 שזה המשבר שלהן, הורים וילדים, קבוצות של מועדוני ריצה, וגם אני שמנסה לאייד את שארית הספקות.

השמש עלתה מולנו מעל הרי אדום ויצאנו לדרך. השעון לא עבד לי טוב, אחר כך התברר ששיחקתי איתו והפעלתי על הפונקציה הלא נכונה, ולכן התייחסתי רק לשורה של הזמן שעובר. כשעברנו את הסימון של הקילומטר השלישי הייתי על 21 דקות, כלומר בזמן, יחסית לכוחות שלי. במהלך הקילומטר הרביעי עברו אותנו בדרכם חזרה החטובים שבאו לעשות זמנים. הרגשתי כמו רכב שעומד בצד בכביש שש ונע מהוויברציות של המכוניות המהירות שחולפות על פניו.

לקראת הסיבוב חזרה הדרך הפכה חולית וגם הייתה עלייה קלה, שלא הייתה לי קלה בכלל אבל הסימון של הסיבוב והידיעה שתכף מתחילים את החצי הקצר, הפיחה כוחות והמשכתי. אסף היה נהדר וזרק לי מילים מעודדות בדרך כשבקילומטר השביעי חשבתי שהנה נגמר לי הסוס. השירים באוזניות עשו לי נעים, וכשהתקרבנו לסוף, שער הסיום נדמה שנעשה רחוק מידי, אבל במאתיים מטרים האחרונים נכנס בי כוח להגדיל צעדים ולנסות להשיג את זו שתפסה לי את הפריימים בסיום.

וזהו.

מישהו אחרי השער חילק מדליות. השעון הראה 1:13:12 שזה נהדר יחסית למה שציפיתי.

והלכנו לחפש קפה שפתוח בשמונה וחצי בבוקר.

 

 

עכשיו זה רשמי - אני רצה!

 

 

*אם אהבתם את הפוסט תוכלו ללחוץ על הלב הריק מימין, וגם הוא וגם אני נתמלא שמחה

ואם יש לכם תגובה, אשמח אם תרשמו אותה פה מתחת מימין

ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.

 

Share on Facebook
Please reload

RECENT POSTS:
SEARCH BY TAGS:

October 9, 2017

September 24, 2017

Please reload