זהו, עכשיו זה רישמי, אני רצה. יש תמונות בפייסבוק, מדליה מאילת, כולם יודעים, וכל מה שנשאר לי זה להמשיך לרוץ. כי המירוץ באילת מעולם לא היה מטרה אלא רק אבן דרך. אבן דרך משמעותית אמנם, אבל רק עוד נקודה על הרצף.
אז נפרדנו מאילת, סוף השבוע עבר, חזרנו לעבודה, ולשגרה המבורכת.
עמיחי מרצי הגולן מיד שלח SMS להצטרפות לנבחרת, ובאמת, ברור לי שהדרך לשמור על שגרת ריצה היא להצטרף לקבוצה. ההווי החברתי והדירבון ההדדי תורם למוטיווציה להמשיך ולשמר את הקיים, והחברים שם נחמדים. ואני הרי טיפוס חברתי, לא מהזאבים הבודדים האלה. רק מה? שעות האימונים של רצי הגולן מתאימות למי שבפועל רץ שם (גברים, בעיקר). ומי שאמור להקים בבוקר ולהשכיב לישון בערב תאומות בנות שש וחצי, יתקשה מאוד להתחפף מהבית בשעות הקריטיות האלה, במיוחד כשבן הזוג שלי לא יכול לסייע כי הוא בדיוק שם (אם הוא לא בישיבה/חילוץ/מילואים/שקר כל שהוא), ואין אחים גדולים בסביבה הקרובה. אז אפשר לנסות להצטרף אליהם מידי פעם, אבל אי אפשר לבנות על זה שגרת ריצה.
הפתרון שמצאתי הוא "חברצה". ולא חייבים רק חברה אחת.
יש את ריצת מוצ"ש הקבועה עם אחותי היקרה וענת, כולל הפיגורות הקבועות שאנו פוגשים בהלוך ובחזור. נוצר גם הווי "הערות" שנזרקות ובדיחות פנימיות (משפחת קציר).
ויש את ריצת שישי בבוקר (אחרי שהשמש מתעוררת, ברור) עם גברת מוטיווציה הנפלאה - אפרת, שלרוב היא מודיעה שהפעם לא תצליח לסחוב, ובסופה של ריצה היא תופרת קילומטרים כשאני מתנשפת וגוררת רגלים.
ובין לבין זה תלוי מי פנוי. לפעמים יהודה שקשוב ומעודד ולא מרשה לי להתעייף בדרך. לפעמים חברות אחרות.
ולפעמים אני גם רצה לבד. זה חשוב לי להרגיש את הקצב שלי, לא לתלות תירוצים באלו ש"משכו" אותי מהר ובגלל זה נגמר לי הכוח באמצע, ולהזכיר לעצמי שהריצה שלי אינה תלויה באף אחד זולתי.
המטרה עכשיו היא להמשיך לרוץ וליהנות מהריצה, כי אני לא חייבת להשיג אף אחד או להוכיח למישהו משהו. לא לרדוף אחרי היעד הבא ולא להתקדם לחצי מרתון, רק בגלל שמישהו החליט שיש מקצה כזה.
רק להמשיך לרוץ.
אם אהבתם את הפוסט תוכלו ללחוץ על הלב הריק מימין, וגם הוא וגם אני נתמלא שמחה *
ואם יש לכם תגובה, אשמח אם תרשמו אותה פה מתחת מימין
ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.