© כל הזכויות שמורות לתמר וינברג 2016

טבריה... טבריה... לו היית

 

 

 

 

אז תרוצי לבד? שאלו אותי

איך לבד אם יהיו שם עוד 1,100 אנשים רק במקצה הזה?

 

אז רצתי בטבריה. בסופו של דבר, ריצה זה די לבד, גם אם יש המון אנשים מסביב. אני צריכה להקשיב לעצמי אם כואב או קשה, לווסת את המהירות לפי הכוח שאני רוצה להשקיע או לשמור, לעודד את עצמי ברגעים שמתחיל להיסדק, ולהתלהב על עצמי כשיש סיבות או כשסתם בא לי בלי סיבה.

 

כל מי שבניתי עליו שנרוץ ביחד התאדה מסיבותיו הוא. ישיבות, מחלות, פספוסי הרשמות, יו ניים איט. אבל נרשמתי ושילמתי ואני בונה על חולצה, נכון?

 

את המירוץ רצתי עם חולצה צהובה של רצי רמת הגולן, שזה נחמד להיות שייכת. להצטלם ביחד לפני, ובקלות לזהות את עצמי בתמונות שאחרי. לדאבוני החולצה של המירוץ הייתה עם שרוולים קצרים ולבנה (מה נסגר עם הצבע הזה?) ושקופה במידה שערורייתית, כך שברור לי שחייבים להירשם למירוץ הבא כי חולצה אחת טובה חייבת להיות.

 

בקילומטר הראשון היה די צפוף, וקשה לפתח מהירות, וגם נורא עסוקים בלא להיתקל באף אחד ולא להידרס ע"י אף אחד. בקילומטר השני כבר נוצרים מרווחים קטנים וכל הזמן מחשבים נתיבי עקיפה, עד שלפתע שועטים מאחורה ערימת חיילים שרים וכולנו זזנו הצידה. 

בקילומטר השלישי כבר היה נעים על הכביש, נגמרו המבנים של חמי טבריה וכל הגולן התגלה מהצד השני של הכנרת. שרוולים ארוכים הופשלו, ובדקתי שאני לא רצה מהר מידי שלא יגמר לי פתאום הכוח. ראיתי את הבלון האדום של הפייסרית של 65 דקות, והזהרתי את עצמי לא למצוא את עצמי קרוב מידי אליה, כי זה אומר שאני מבזבזת את הכוחות שלי מוקדם ולא יישאר לי לסוף.

בקילומטר הרביעי התחילו להגיע מולי כל הספרינטרים שהיו בדרכם חזרה, וגם חברים מרצי הגולן שרצים יותר מהר ממני (כולם, אגב). היד התרוממה ל"שלום", השירים התנגנו לי באוזן, השעון הראה שאני בסדר ועודדתי את עצמי שעוד מעט מסתובבים.

בקילומטר השישי הסתובבנו חזרה, והרוח התחשבה ועברה לנשוב בגב ולא מול הפנים. הכביש הזה שכשנוסעים בו, עובר מהר, התארך פתאום כמו מסטיק שנגמר לו הטעם. שמחתי שנשאר לי הכוח לרוץ את העליה הקטנה במפגש בין הכביש פנימי של החופים לכביש סובב כנרת, ובקילומטר האחרון הייתי עסוקה בלחשב עם מי אני לא עוברת בשער כדי שיצאו לי תמונות שער טובות.

 

אז תמונת שער הצלחתי, וגם זמנים שיפרתי, וגם סיימתי עם חיוך. לי זה ברור שזה לא הסוף.

אולי רק סוף ההתחלה.

 

 

 

* אם אהבתם את הפוסט תוכלו ללחוץ על הלב הריק מימין, וגם הוא וגם אני נתמלא שמחה  

ואם יש לכם תגובה, אשמח אם תרשמו אותה פה מתחת מימין

ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.

 

Share on Facebook
Please reload

RECENT POSTS:
SEARCH BY TAGS:

October 9, 2017

September 24, 2017

Please reload