© כל הזכויות שמורות לתמר וינברג 2016

ורק ירושלים 0:2 (לטובתה)

 

 

חשבתי שאני מוכנה. 

החולצה הקצרה (הממותגת) הופיעה ברגע האחרון לפני הנסיעה, את הכובע קניתי ב-EXPO כמו שתכננתי, ומצרפי המקרים אירגנו שיהיה שם כובע עם צהוב. מזג האוויר היה מדוייק, וההזנקה ב 9:45 ייתרה את הצורך ללבוש עוד שכבה בתחילת הריצה. טייץ שחורים של adidas שקיבלתי במתנה עם אנרגיות טובות, ובני הדודים מניו יורק ששמחים ומתרגשים ביחד. אימון עליות אחד בקצרין, ריצת עליות אחת בגבעת יואב (אתם לא מאמינים מה קורה שם) וקדימה הפועל.

 

אני יכולה לעשות את זה, כבר רצתי בתוואי דומה, כבר רצתי לא פעם 10 ק"מ, ואני מצליחה - שיננתי לעצמי בעוד ההתרגשות מסתובבת לי בבטן כמו תולעת.

לא לקחתי מוזיקה, כי רציתי להיות קשובה לריצה ולאווירה ולכל מה שקורה. בדיעבד, אני יודעת שזאת הייתה החלטה טובה. התקדמנו לשער הזינוק ואז הייתה יריית הזנקה. לקח לנו 16 דקות להגיע לשער כדי להפעיל את השעון ולהתחיל לרוץ. היו המון אנשים.

 

מתחילים בעלייה מתונה, ומקווים שהצפיפות תידלדל בתוך קילומטר או קצת יותר. הריצה איטית בגלל הצפיפות ובגלל שיש כאלה שהולכים. עכשיו, שתבינו, אין לי בעייה מוסרית עם אנשים שהולכים במירוץ, רק שזה נורא מפריע לזרימה של הרצים, ובטח בקילומטר הראשון שגם ככה תמיד צפוף (אז מה אם זו עליה?)

אחרי קילומטר וקצת מגיעה ירידה נהדרת מקריית הממשלה ליד בית המשפט, ובגשר הולכי הרגל עומדים אנשים ומריעים. אחר כך מנהרה שכולם צורחים (גם אני) כדי לשמוע את הדהוד הצעקות, בנתיים כייף. עוברים את הכניסה לגן סאקר, ומגיעים לרחוב בצלאל והעליה הראשונה שבסופה - מים. רק לא להפסיק באמצע העליה לפני סוף הרחוב.

סוף קילומטר שלישי, סוף העליה, אני מרגישה גמורה. בראיה לאחור אני יודעת ששם, מוראלית, נדפקה לי הריצה. הייתי עסוקה בלשכנע את עצמי שהגוף סתם מהתל בי ויש לי את מה שדרוש כדי להצליח, אבל הניסיונות לשכנוע עצמי שלא להשתכנע מעצמי הסיטו את הפוקוס מהנופים, מהמוזיקה, מהציבעוניות, מהעידוד בצידי הדרך, מכל המוזרים שהתלבשו מצחיק (חצאיות טוטו, גלימות, כנפיים של פרפרים) ומהריצה עצמה. לא כייף. 

והיה צפוף. כל הדרך סללום בין אנשים כדי להתקדם תוך ניסיונות חישוב בין מי למי לעבור כדי לא להיתקל באף אחד, ולווסת מהירות בגללם. גם בירידות וגם בעלייה. גם בצד המסלול וגם באמצע. בין ההולכים ובין הרצים.

את הבנים שחררתי לפני העיר העתיקה שיתקדמו בקצב שלהם, הרגשתי איטית להחריד והתבאסתי על עצמי שככה אני מרגישה. אם לעצמי כבר חירבתי את הריצה, שלפחות להם לא יתקלקל. אבל מישהו אוהב אחד שמר עלי מאחור, ולא נתן לי לוותר אפילו שאני קצת התחלתי לשקול את העניין ברצינות (קצת! רק התחלתי) וידעתי שהקילומטרים איתי עולים לו במאמץ (אחרי החצימרתון שהוא כבר סיים) ושאני לא יכולה לאכזב אותו, והמשכתי. בדופק גבוה, בהתנשפויות, תוך ניסיונות לא לדרוס אף אחד ולא להיתקע אחרי מישהו איטי ממני, ובהתעלמות מוחלטת מהנחיל הצבעוני והתזזיתי ששטף את הרחובות. כשמסתכלים על זה בפרספקטיבה רחבה של ירידות ועליות זה מקסים ומרשים ממש.

 

300 מטרים מהסיום, בהפתעה גדולה, עמדו על ההנמכה בגדר המשפחה והבנות והתלהבו עלי. זה כבר התחבר לדמעות הסיום שהורכבו מהתרגשות, מאכזבה, מהקלה ומהמאמץ.

כן, עשיתי את זה, 10K בירושלים, בזמן סביר ועטופה באהבה.

 

היה שם מקסים ממש אבל היה לי קשה, בעיקר עם עצמי. אולי הצורך בשינוי דרך מחשבה, זה מה שמסכם את כל השנה המוזרה והמיוחדת והתזזיתית הזאת שעברה עלי. כן, אני רצה, וכן, היה מיוחד ומפעים, וכן, אני כבר על היעד הבא: להגיע להר ועמק מוכנה. ולירושלים אחזור רק לחצי מרתון. הנה אמרתי את זה. אמאל'ה.

 

 

 

 

 

* אם אהבתם את הפוסט תוכלו ללחוץ על הלב הריק מימין, וגם הוא וגם אני נתמלא שמחה  

ואם יש לכם תגובה, אשמח אם תרשמו אותה פה מתחת מימין

ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.

Share on Facebook
Please reload

RECENT POSTS:
SEARCH BY TAGS:

October 9, 2017

September 24, 2017

Please reload