© כל הזכויות שמורות לתמר וינברג 2016

זה בא והולך, את יודעת

מיספרתי את השבועות עד ליעד ואני רצה לפחות 3 פעמים בשבוע כדי להשתפר.

סוף סוף הצלחתי לרוץ 10 ק"מ ברצף, וחזרתי לנקודת האיזון ממנה רציתי להתחיל. זה היה ביום שני, ובריצת יום שישי כשניסיתי לחזור על ההצלחה ההיא, נתקלתי בקושי רציני. הגוף לא "סחב" יותר מחמישה וחצי קילומטרים. היה לי ממש קשה להמשיך לרוץ. הורדתי קצב, נתתי לדופק לרדת, הרשיתי לשאריות המוטיווציה להתאדות, והמשכתי כי צריך איכשהוא להגיע הביתה בחזרה. אבל הרגשתי את הרגלים כואבות והריאות מתפוצצות, והקיטורים בראש השתוללו לרמות כניעה.

ארבעה קילומטרים בקצב 7:30 טחנתי לי את הראש: בשביל מה אני צריכה את זה?

זה לא בשבילי כל הדבר הזה, ממתי אני ספורטאית, ואני לא צריכה להוכיח כלום ובכלל כבר הוכחתי, וכולי וכולי כל הסיבות הכי הגיוניות שסותרות ריצה. ואני כזאת דמגוגית טובה שעד השער של הטיילת, בו מסתיימת באופן רישמי הריצה (ולא משנה כמה קילומטרים היו או כמה מטרים חסרים לסגור מספר "עגול"), שוכנעתי מעל לכל ספק שהנה אני תולה את הנעליים אחרי 800 קילומטרים או יותר שגמעתי איתן.

לא רוצה "חצי" ולא רוצה קבוצה, לעזאזל עם הערכה שרכשתי, ויללה ביי.

מיציתי!

כשהוא חזר הביתה וסיפרתי לו את המסקנות, כל מה שהיה לו לומר זה: למה רצת 10? לפי תכנית האימונים את לא צריכה לרוץ ככ"כ הרבה, את מגזימה! את תיפצעי! את לא עוקבת!

"תכנית מתה!" צעקתי

"מתה עלייך" ענה והלך להתקלח.

ככה זה אצלינו. קשובים...

 

במוצאי שבת שוב רצנו 6, היה בסדר.

אז אני לא תולה נעליים (אפשר לנשום בחזרה), אבל כן ויתרתי על עמק המעיינות. לא רוצה להילחץ. יש טבריה בהמשך ועוד מלא מירוצים בחודשי החורף והלאה, ואם אצליח לגרד את השעתיים וחצי ריצה זה בסדר, ואם לא אז לא נורא.

שחררתי ציפיות. לא חייבת. 

רוצה.

וגם זה בעירבון מוגבל.

 

ניסיתי לחשוב מה עוזר לי להמשיך בריצה כשקשה או כואב או נמאס או כולם ביחד, כי בטוח יש מי שמכין נושאים לחשוב עליהם בריצות הארוכות. בפעם האחרונה שישבתי בטיפול שורש, שעה בלי יכולת לעשות כלום חוץ מלחשוב, זה הסתיים ברמונט כללי לסלון כולל החלפת ספות, וילונות, ספסל בנוי ונגיעות בסגול חציל. עדיף מחשבות זולות יותר.

השיטה שעובדת לי נקראת "עץ, ספסל, בית". מטבע הדברים במקומות שאני רצה יש פחות בית ויותר עץ או עמוד תאורה, אבל הכוונה לייצר ייעדים קרובים וברי השגה, תוך הבטחות שקריות מטופשות ומשמחות כגון: בעמוד הבא אני עוברת להליכה, אחרי העץ אני עוצרת לתמר (הפרי, לא הבחורה), רצה רק עד סוף השיר הזה, עד סוף הקילומטר, עד שהוא יסיים להכין להן ארוחת ערב. כיד הדמיון הטובה.

 

וככה יצא שרצתי (לבד) 12 ק"מ, לראשונה בחיי, וכל הדרך הבטחתי לעצמי שאחרי 10 אפשר ללכת, וכשהגעתי לעשר אז רק עד התחנה, ועד הצומת, ועד סוף העליה לפני הטיילת, ועד סוף הקילומטר, ורק עוד 8 דקות, והנה נשאר עוד קצת, ועכשיו מבטיחה שארוץ עד סוף 12 ק"מ או 1:30:00 ש', מה שיבוא קודם.

 

ה-12 ניצח. אני ניצחתי.

 

 

 

 

 

* אהבתם את הפוסט? מעולה. תסמנו לי את זה עם הלב פה מימין, תלחצו, שלחו תגובה

אפילו לא צריך להפעיל שעון בשביל זה...

ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.

Share on Facebook
Please reload

RECENT POSTS:
SEARCH BY TAGS:

October 9, 2017

September 24, 2017

Please reload