השיחה הכי מדוברת סביבי בימים האחרונים היא האם יהיה או לא יהיה גשם ביום שישי בטבריה.
כאילו שאנחנו חיים באנגליה ואין לנו על מה לדבר, כאילו אין שחיתות בממשלה, אין יוקר מחיה, אין טילים על עזה ורצח עם בסוריה, וכל מה שנשאר לנו לדון בו זה מצב המשקעים באזור.
כמובן שגם אף אחד לא רוצה להיתפס מתנגד לגשם כי המצב הקטסטרופלי ואנחנו חקלאים ומתפללים לגשם ומה פתאום שאנחנו נתנגד לברכה משמים.
מצד שני, כולנו ראינו מה קרה שם ב 2016, וכולנו התאמנו לריצה וכולנו רוצים מזג אוויר נוח ותוצאות מעולות.
אז כולנו עושים מה שעושים בטלוויזיה כשצריך להעביר את הזמן ואין סרט טוב - מברברים את עצמינו לדעת.
יהיה גשם? כמה גשם? מה התחזית באתר הזה? ואיך התחזית באתר ההוא?
וככל שהזמן מתקדם לעבר יום שישי נהיה ברור מאוד שכולם סוברים שיהיה גשום, ושאין יותר כוח לשמוע על זה.
אחרי שסיימתי להתבאס ולבכות בתוך תוכי שכנראה לא יהיה נפלא כמו שחשבתי, עברתי למוד הטיול השנתי.
זה המוד שאימצתי לעצמי לפני הר לעמק.
תקציר כדי להזכיר: הר לעמק היה משהו שלא היה לי מושג לגביו. איפה ואיך רצים, מתי ועל מה ישנים, איך ועם מי מתניידים, ובכלל איך אצליח לרוץ כלכך הרבה בשטח ובחושך ובחום ובחיים. ובגלל שממש לא היה לי מושג הקטנתי ציפיות לאפס ואמרתי לעצמי שזה כמו טיול שנתי, אתה עולה לאוטובוס ומה שיוצא אני מרוצה. וכך היה: רצתי בחמסין מטורף, בחושך באמצע הלילה, בבוקר תשושה ומיוזעת. ישנתי מעט ועל הדשא, נסעתי הרבה ועם חברים טובים, ובגדול היה הרפתקני ומוצלח.
ביום שישי שעבר רצתי כמעט 15 קילומטרים ליד ערוץ הירדן והיה נעים וכייפי. ריצה טובה שנטעה בי ביטחון שאני יכולה לקילומטרים האלה שמחכים לי.
יש לי מה ללבוש ומה לשמוע ומה להכניס לפה במשך הריצה. ואם יהיה גשם? שיהיה. ואם לא? אז לא.
בשביל לרוץ 21 קילומטרים אני לא באמת צריכה את טבריה. או שכן?
* באמת שיהיה נחמד שתשאירו תגובה, אבל לא "אלופה" "מהממת" "ענקית" "אין כמוך" ו"כל הכבוד" כי את זה אני כבר יודעת. אפשר איזה משפט מתוחכם, או "מרגש" מקורי כזה, או סתם תגובה שהועתקה מפוסט אחר.
ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.