תמיד כשקוראים את הסיפורים האלה של הספורטאים, כבר מהתחלה יודעים שבסוף יש מדליה, ולכן הייאושים הקטנים באמצע לא ממש מפילים את הקורא המזדהה. כשאתה הגיבור של סיפור חייך, אין לך מושג מה יקרה בסוף, ומתי הסוף הזה יגיע.
כשמתלהבים השמים הם הגבול והוא מרגיש בהישג יד, ממש אחרי האופק שהנה אנחנו בו כבר, אבל כשהייאוש משתלט אז השמים גבוהים כל כך ורחוקים נורא וכל דבר נראה בלתי מושג ומעבר לכל מחשבה אופרטיבית, כמוהם.
למשל הקילומטר החמישי. זה שלא הצלחתי להגיע אליו בשום פנים ואופן.
הבטחתי לעצמי ש"אצא מהארון" אחרי שארוץ 5 ק"מ. כי במקום פסיכי בתוך התאים האפורים שלי, מי שרץ 5 ק"מ הוא כבר כזה שאפשר להתייחס אליו ברצינות. פחות מזה זה וואנבי כזה, בכאילו, אחת שמתיימרת לרוץ אבל היא עדיין בכיתה ב'.
אחרי הפסקה של שבועיים בגלל האסון, הבית-חולים והאבל חזרנו לרוץ. צריך היה לשקם את הכושר שנפגע, ולא חזרנו למקום בו הפסקנו אלא שלב מוקדם יותר, באזור השני קילומטרים. אבל מאיפה שנמצאים - ממשיכים.
המסלול של הטיילת לחיספין הפך מוכר מידי, וכבר ידעתי באלו נקודות סביר שאתקשה להמשיך ובאלו נקודות "מותר" לי להישבר. צריך היה להחליף למסלול אחר ומעניין ובכל זאת המשכנו לרוץ באותו בקו, כאילו לנצח את השביל המוכר בטיילת, לחיספין, עד בית הספר וחזרה. בידיעה שבכל ריצה נצליח קצת יותר מהריצה הקודמת.
זה לא קרה.
היו ימים נורא חמים.
היו ימים של ענני יתושים.
היו ימים שלא היה עם מי לצאת.
היו ימים שהייתה לי נסיעה וחזרתי מאוחר בלילה.
היו המון הסברים אבל לא הצלחתי לעבור את ה - 4 קילומטרים ריצה.
לא הצלחתי לרוץ חצי שעה. נגמרתי קודם.
היה לי ברור שהעניין אפשרי ולו בגלל שאחרים עשו זאת לפני. היה לי ברור שיש פיתרון רק שאני עוד לא הגעתי אליו. רציתי להרים ידיים כי בשביל מה לי ולמי אני צריכה להוכיח משהו ומה פתאום הג'וק הזה ויש לי מספיק על הראש.
אבל כמו שבלי הסבר הגיוני נדבקתי בשיגעון, ככה בלי הסבר הגיוני המשכתי לרוץ. לרוץ ולהתאכזב שאני לא מצליחה יותר. לרוץ ולתרץ למה אני לא מתגברת על הקושי שעומד לפני. לרוץ, כי הדרך להתגבר תהיה רק בריצה ולא באיזה פטנט אחר.
לרוץ, ולספר לאנשים על הקושי בשאיפה שהם יוכלו לסייע למצוא פתרון. כי כשמדברים על פיתרון אפשרי הוא בסוף מגיע ואם רק מתחפרים באכזבה היא מתנחלת ולא זזה.
לרוץ כי בסוף זה יצליח. אין הרי ברירה אחרת.
לרוץ ולמחות דמעת אכזבה ולכתוב על זה כי תמיד בכל הסיפורים של הרצים הכיוון של הסיפור תמיד מצביע על ההצלחה, ואיך בסוף הושג היעד, ואיך בסוף הכל הסתדר. אבל האמת האמיתית היא שבדרך לא תמיד בטוחים שבסוף זה יסתדר, ובדרך קשה ויש אי וודאות ונפגם הביטחון העצמי ולא פשוט בכלל. וזה עובר על כולם. כמעט.
שתדעו.
