אני אוהבת מתוק. כולם יודעים את זה. אחד הביטויים שאני לא מצליחה להבין (ולכן לא משתמשת בו) הוא "מתוק מיד".
שוקולד, בקלאווה, קוקוס אדום, חלבה, דבש, גומיים, טובלרון, ריבת תותים על טוסט - הכל נהדר לחיכי ומקסימום שותים קצת מים.
אבל בזמן האחרון מתחיל להתחבב עלי טעם נוסף - המלוח.
לא מלפפונים חמוצים, ולא הרינג, לא דוריטוס ולא צלפים, ואפילו לא קורקבנים שצריך להרתיח איזה שלוש פעמים כדי להוציא מהם את המליחות (ומי מבשל בימינו קורקבנים???) אלא הטעם המלוח הערב לחיכי מגיע אחרי הקילומטר השלישי בערך, בטיפות קטנות מעל השפה שחודרות בטעות באמצע הנשימה, לחלק הפנימי של השפתיים.
מלוח שמתעצם כשמתיישבים למתיחות אחרי האימון וכל האדרנלין מת לעוף מהגוף דרך כל התאי העור.
מלוח שנוזל מהמצח ושורף נורא בעיניים ולכן אני רצה עם באף. מלוח שמשאיר גבישים לבנים קטנים על עור הפנים עד ששוטפים אותו עם המון מים.
מלוח שנוזל לפה בערבוב המים הנהדרים של הקלחת מהטוש אחרי האימון.
מלוח זיעה.
לא נראה לי שזה סטארט אפ מטורף, וממחר יהיה ליין של ביסלי בטעם זיעה שרצים יאכלו עם התמרים במרתונים, בכל זאת. זיעה. איכס. אנחנו נלחמים בה עם דאודורנטים, וכולנו מסיטים ראש בגועל כשמישהו לא רחוץ בעקביות עובר בסביבתנו ומשאיר שובל של נוכחות.
אבל כשהיא ניגרת ממני בתום 50 דקות של אימון בעצימות גבוהה, או של ריצה, היא הדבר הכי מלטף בסביבה. אני גם לא מרשה לאף אחד לגעת בי כשאני ככה דביקה ומזיעה. זה מגעיל. אבל מעיד באופן בלתי ניתן לפרשנות אחרת שמשהו בי התחזק, השתפר, התהדק, התפטר מעודפים. וזה הדבר הכי מתוק שאני יכולה לעשות לעצמי.
אז אם אמרו לכם שבגיל מסויים גם הטעם משתנה, אולי הם התכוונו לזה.
אז מעתה אתחיל לקרוא לכאבי השרירים אחרי אימון "כאב מלוח" במקום הביטוי השחוק "כאבים מתוקים".
ככה זה כשאוהבים!
תוכלו לקרוא בפוסט הזה איך כל השגעת התחילה.
או למשל כאן איך רצתי את החצימרתון הראשון שלי.
אם אהבתם את הכתוב אשמח אם תלחצו על הלב פה מימין.
ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.