טוב, נו, הרסתי את כל המתח. רצתי בטבריה חצימרתון ויכלתי לו! ויכלתי, כלומר.
זה גם לא יהיה פוסט מצחיק, אלא כמו החצימרתון הזה - ארוך.
כמה דרמה הייתי בשבוע שקדם למרתון. יהיה גשם? לא יהיה? כמה גשם? ורוח! תהיה רוח! וכמה זה מסוכן, ואיך היה ב 2016, ואז מה אם היה ב 2016, ובגלל שהיה ב 2016. וביטלו ביום שישי, ודחו ליום ראשון, ומתחו לי את הקישקע בעוד יומיים.
אז ביום ראשון קמנו מוקדם, חנינו בעיר, והלכנו לומר שלום לחבר'ה שהתרכזו ליד תחילת המירוץ, ואחר כך לחבר'ה של רצי הגולן שהיו אמורים להגיע לפיצה ויצמן. באמת האווירה החגיגית קצת הוכתמה בבאסה של אלו שרצו לרוץ ומצאו עצמם בעבודה, ועמיחי שמצא את עצמו בסרט אחר לגמרי, אבל אנחנו פה ונרוץ. בעזרת השם.
הלכנו לשרוול שמתאים לזמן המטרה, פגשנו את אמיתי איצקוביץ שאיחל הצלחה, חיבוק לדבורה ומתחילים להתקדם לשער ההזנקה.
הפעלתי את השעון אבל הוא לא נתפס על הלווין/GPS ולא התחיל לעבוד, הפעלתי את המוזיקה שלי שאי אפשר היה לשמוע בגלל המוזיקה של המירוץ, נפנפנו שלום לחגית של חגי ואלישבע שתרוץ 10 ורצנו לאט אבל צפוף עם כל נחיל הרצים. אחרי שלושה קילומטרים הצפיפות התפוגגה ונשארנו עם החבר'ה שרצים בקצב שלנו. אין לי שעון אז לא ידעתי מה הקצב, ובשלב מסויים הפסקתי לנסות לחבר אותו שוב ושוב.
הייתה שמש נעימה, וכנרת, ויהודה שעובר מצד לצד עם המצלמה, ורועי נמרי שהביא מים והחמיא לי על המוזיקה (לא הגעת לקטעים הקשים חביבי) ומסלול די מישורי (עד העליה של בית העלמין של כנרת) וכשהתקרבנו לצמח עמדו ילדי בית הספר בצד הכביש והריעו.
ראינו את ראשוני החצי חולפים על פנינו בסערה כשאנחנו עוד בשליש המרחק ב"הלוך", וראינו את מושיק הפייסר חוזר כשאנחנו עוד לא קרובים לחצי הדרך, וכשהתקרבנו ממש לסיבוב פגשנו את דבורה ושירה כבר בדרך חזרה.
תמיד נחמד לפגוש.
הדרך הייתה ארוכה ורבה, הרגליים התחילו לכאוב בקילומטר ה 16, אני מיציתי לגמרי בקילומטר ה 19, אבל נו, עוד קצת ומגיעים. והגענו!
מבחינתי, כל דקה מתחת שעתיים וחצי הייתה ניצחון. אז וניצחתי!
חייבת תודה גדולה ליהודה שתמך בי לאורך כל הדרך, מתחילת האימונים, ועודד כשהיה קשה (והיה), ורץ איתי ארוכות וקצרות, וגם את החצי למרות שהיה בהחלמה מאתגר הרמון.
תודה לתניה, החברה, האישה והאגדה. על תכנית אימונים ועל אימוני קריעה (וגם קריאה!) ועל אמונה מוחלטת בי גם כשלי לא היה פירור ממנה.
תודה לענת האחת והיחידה שרצה איתי ארוכות וקצרות, בקור וברוח ובעיקר בעידוד.
תודה לרצי הגולן שאין כמוכם בחברות ובריצה, בעידוד ובחיוך. באימוני יומשישי ובאופן ככלי.
ותודה להורי שהביאוני עד הלום. (זה יום הולדתי, יו נואו)
ולכל מי שמתלוצץ בנוסח: אז מתי המרתון? אז לא. אין מצב. הנה כתבתי.
אולי יהיה עוד חצי. אולי. ואולי לא.
כי זה נחמד לרוץ, אבל לא צריך להיסחף.
* אהבתם את הפוסט? אשמח אם תכתבו מילה שתיים, ותלחצו על הלב פה מימין.
ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.