בימינו יש אפליקציות להכל, אולי אפילו להכנת חביתה, מודה שאת זה עדיין לא ניסיתי. אבל אימון ריצה ניסיתי ועוד איך.
חיפשתי איך מגיעים מאפס לחמישה ק"מ בשמונה שבועות, ומצאתי אחת שמחייבת אותי לשלושה אימונים בשבוע, בני חצי שעה. חצי שעה זה לא נורא, חשבתי.
בתוך האפליקציה יושבת אמריקאית נחמדה ומנומסת שמחמיאה לכל אורך הדרך, אומרת איזה כייף שהצטרפת, מספרת שתכף מסיימים, ונותנת הוראות מתי לרוץ ומתי ללכת, כשהכוונה היא להגדיל את זמני הריצה על חשבון זמני ההליכה בכל אימון. זה באמת לא היה קשה בהתחלה, וההתקדמות היא איטית והדרגתית. רק דקה ריצה ושתי דקות הליכה, אחר כך דקה וחצי ריצה, ואז שתיים ושלוש וחמש דקות ריצה.
יש משהו משחרר בכך שהאחריות על ההתקדמות הייתה של האפליקציה. לא הסתכלתי על השעון או על המרחק, לא הפסקתי רק כשנגמר לי האוויר או הכוח, אלא לפי האפליקציה. היא אמרה ללכת - שמחתי. היא אמרה לרוץ - רצתי, עד שאמרה להפסיק.
כשהגעתי לרוץ 8 דקות רצוף, כלומר קילומטר אחד, קניתי לעצמי טייץ ריצה. כשרצתי 15 דקת רצוף, כלומר שני קילומטרים, קניתי גם חולצה בחנות ספורט. בקילומטר השלישי ההוא כבר הבין שיש לו עסק עם בחורה רצינית והלכנו לקנות נעליים בחנות של מקצוענים שבוחנים את אופן הריצה במחשב ונותנים לך הרגשה שיש לך רגלים מזהב (או שהנעליים שלהם עשויות מזהב). אז יש נעלים של הביוקר. ועכשיו הייתי חייבת להתאים את הגרדרובה לצבעים של הנעלים. חייבת ממש.
כי מה זה משנה הריצה אם אין בגדים כיפיים לרוץ איתם?!
כשמפעילים אפליקציה מתפתחת בעיה כשרוצים לשלב גם הוראות אימון וגם מוזיקה וגם אפליקציה נוספת שמוציאה בסוף האימון את המפה הזאת שעולם מפרסמים בפייסבוק. יוצא שחצי שעה מתעסקים רק עם האפליקציה ולא עם הריצה, ולפעמים הסיבוכים הפנימיים האלה בטלפון הנייד גורמים לרצות להשאיר אותו בבית ועזוב אותי באמש'ך. מצד שני, אם אין תיעוד אז איך נדע שהשתפרנו? איך נדע כמה "באמת" רצנו?
ויש עוד אפליקציה אחת, הנאחסית הזאת, שכשפותחים אותה היא מייד צווחת בפייסבוק שידעו כולם ותכף ומיד שתמר יצאה לרוץ. ואני הרי עוד בתוך הארון. זוכרים?
בשלב הזה, כבר אספתי לי כמה פרטנריות נאמנות לריצה, ויצאנו לרוץ ביחד ולחוד.
ולפתע, לפעמים, בדרך חזרה מהעבודה רציתי כבר להגיע לשלב הזה ביום שבו נועלים נעליים ויוצאים לשביל ולמקצב הצעדים. רק לזה.
