חודשים קודם כבר סיכמנו שניסע לאילת למרתון המדברי כי יהודה ירוץ שם חצי מרתון. כבר סיכמנו שמגיע לנו סופ"ש זוגי אחרי החגים, ושבא לנו אילת. עכשיו השאלה היא איך אני משתלבת בסיפור המרתון-ריצה הזה.
אני ממשיכה בשגרת ההשתדלות לרוץ שלוש פעמים בשבוע, וממשיכה לחתור לחמישה קילומטרים ברצף, וברור לי שעד נובמבר אצליח לרוץ חמישה. השאלה היא האם אצליח להגיע לעשרה ק"מ?
בימים שמזג האוויר קצת יותר ממוזג הריצות יותר נעימות, וזה מעודד כי החום עומד לפנות את מקומו לסביבה נוחה יותר לריצה, פחות מעמיסה. זה עוזר להאמין שהעשר בטווח האפשרויות הרלוונטיות. בימים אחרים, שהחום כבד, שהצער של החיים משתלט, שמגיעים הימים האלה בחודש, אני לא מאמינה שאי פעם ארוץ 30 דקות ברציפות ואז מה? לעשות מעצמי צחוק?
אפילו שעוד לא ממש הצלחתי לרוץ חמישה ק"מ בקלילות, ברצף, האמנתי שהם בטווח המימוש. והתלבטתי עם חברה טובה ששאלה ממה אני מפחדת.
הרי אני לא רוצה לנצח אף אחד, רק את עצמי, רק את השביל.
הרי משך הריצה לא ממש מזיז לי ובלבד שאגיע מהתחלה עד הסוף בחתיכה אחת.
"מקסימום קנית חולצה יקרה מידי" היא אמרה. ונרשמתי למקצה 10 ק"מ.
אבל לא סיפרתי לאף אחד.
מה שלא ידעתי הוא שברגע שהיעד הוצב, הוא נכנס בתוך הראש שלי לטווח המימוש, והאמנתי שאעשה זאת. עדיין זה דרש עבודה, ואימון. ועדיין נדמה היה לי לפעמים שלא אצליח להגיע בזמן ליעד, ובכל זאת, הייתה הצהרה, ביני לביני בהרשמה הזאת.
מצאתי באיזו אפליקציה תכנית אימונים שתביא אותי לעשרה קילומטרים בתוך מספר השבועות שנשארו לי, והמשכתי לרוץ.
כי באמת? זאת הדרך היחידה להגיע את היעד.
17/11/2016 - עשרה קילומטרים באילת.
א-מ-א-ל-ה!
*אם אהבתם את הפוסט תוכלו ללחוץ על הלב הריק מימין, וגם הוא וגם אני נתמלא שמחה
ואם יש לכם תגובה, אשמח אם תרשמו אותה פה מתחת מימין
ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.