© כל הזכויות שמורות לתמר וינברג 2016

יחסינו לאן?

 לא יודעת אם זה משמח או עצוב להגיע לשלב הזה.

 

משמח כי לאנשים כמונו, משמח לגלות שהן נורמאליים. שזה פשוט שלב כזה. שכולם עוברים את זה, ושאם האחרים היו שם וצלחו אז סביר להניח שגם אני אצליח. נחמת טיפשים או צרת רבים או משהו כזה.

ועצוב כי זה עצוב לאבד משהו שחשבתי שהרווחתי לי לנצח.

כמו במריבה הראשונה אחרי החתונה. כשהכל נראה נורא דרמטי וסוף העולם.

 

אז עכשיו אנחנו עוברים שלב ביחסים?

יותר בסגנון "ריצתי ואני - לאן? - סיפורה של רצה והתירוץ/ה שלה" כזה כאילו?

 

עד עכשיו זה היה כמו התאהבות -  

שנה של התלהבות ראשונית, של חידוש לעולם ולעצמי. קניית טייצים, נעלי ריצה (כולל אבחון מחשב, תודה דורון) חולצות מנדפות (דבר אלי בפנקייר אהובי) שעון דופק ושאר ירקות (כלומר כדורי מלח ותמרים). שנה של חידושים: החמש הראשון, העשר הראשון, ומירוץ מדברי הראשון, הירושלים הראשון, מירוץ אנדרטאות הראשון, ההר לעמק הראשון. שנה שהוכחתי לעצמי מה שרציתי אבל לא ממש הצלחתי להאמין שאעשה, ועשיתי ביג טיים. ועכשיו ההתלהבות מהחידוש נגמרה, את כל הדברים כבר עשיתי פעם ראשונה, ולדבר עם אנשים (שוב) על ריצה זה כבר מ-ש-ע-מ-ם (אותם, ברור. אותם!)

כלומר עכשיו צריך לבנות על האהבה - 

מערכת יחסים ארוכת טווח שנשענת על אמון וחברות, על השקעה הדדית, או משהו בסגנון הזה.

 

אולי זה הקיץ, והחום, והקושי בלא להגיע לריצות שהייתי רגילה בהן כי מזג האוויר מעמיס מפלי זיעה, ומסמיך את האוויר שמקשה על הנשימה, ואפילו הרגליים כבדות יותר. ואולי באמת נמאס לי מלרוץ לשומקום רק בשביל להשאיר רישום בשעון ולהתמוגג מהסטטיסטיקה של עצמי. כי באמת את מי זה מעניין? הרי יוסיין בולט כבר נולד ולא ממני, ואף אחד לא בונה עלי לפודיום.

ואולי זה רק משבר קטן וזה עובר כמו ששר אריק אינשטיין, סוג של וירוס שמגיע, תוקף ומתאדה לו אחרי כמה ימים.

 

אולי צריך להעמיד יעדים חדשים, כי כמה אפשר לחרוש את הטיילת בין רמת מגשימים לנוב (6 ק"מ), אבני אית"ן וחזרה (10 ק"מ), עד אליעד 15 ק"מ (כולל בירה FASS בסוף) ולפעמים גיוון לנטור עם אופציה לרוץ בשטח (ולעלות על המאגר)?

הרי יש טיילת חדשה בין אפיק לכפר חרוב, ואת זו לכיוון מבוא חמה כבר הבטחתי לעצמי לרוץ אחרי הפעם ההיא שהתפגרתי בה. וגם את העלייה מנאות גולן לבני יהודה אני חייבת את כל הסלאלום שם ברצף. ולתל סאקי (אימון עליות, מישהו?) ובעגור עוד לא רצתי, ובתל אביב, ובמירוץ נשים ההוא. וגם המון-בלאן מחכה לי (זלמנסקי, אחריך!)

 

ואולי אני כמו הדובים אבל הפוך. הם ישנים בחורף ואני, מיום ההיפוך מתגעגעת לפוך. תעירו אותי בסוף ספטמבר עם הבריזות של הסתיו, עם השירים של סוף הקיץ ועם היכולת לרוץ ברצף יותר מארבעה קילומטרים בלי להיראות כמו הפרסומת לתפוזינה אחרי שכבר פתחו את הזרנוקים.

כמו בשיר "באביב היא תשוב בחזרה" אז אני ככה אבל בסתיו.

ואז אשוב אל אהבתי הישנה, הריצה. מסתערת ומתגעגעת כאילו חזרתי ממילואים ארוכים או מטיול לניו זילנד ואוסטרליה. או, אם נדבר במושגים שלי: מחופשת לידה, שבדומה לה היא הכל חוץ מחופשה.

חדר כושר - שרירי ליבה, אימוני חיזוק. זה הזמן, אני באהההההה

 

 

* אהבתם את הפוסט? מעולה. תסמנו לי את זה עם הלב פה מימין, תלחצו, שלחו תגובה

אפילו לא צריך להפעיל שעון בשביל זה...

ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.

Share on Facebook
Please reload

RECENT POSTS:
SEARCH BY TAGS:

October 9, 2017

September 24, 2017

Please reload