אני סופרת. באמת.
לא, לא כזאת שכותבת ספרים, ומזמינים אותה להשקות, והיא מתלבשת יפה ואומרת משפטים מורכבים עם מילים לועזיות. אולי התבלבלתם בגלל הכתיבה בבלוג, אבל עוד לא הוצאתי ספר, ואפילו עוד לא כתבתי למגירה אחד כזה, אז מה עכשיו סופרת?
זהו, שהתכוונתי סופרת אבל כשם פעולה ולא שם תואר. אני פשוט עסוקה בלספור דברים.
כשיש לי משהו מורכב ומאתגר לעבור, אני מחלקת למקטעים ועושה סימני דרך וסופרת אותם. אם זה שעות או ימים או שבועות, אם זה תוצרים שצריכים להיות, או כל דבר אחר רלוונטי לדבר המאתגר שעומד בפני. אני סופרת כדי לראות כמה כבר הצלחתי ולהישען על הטוב, כדי להבין כמה עוד נשאר לי ולראות שזה מצטמצם, וכדי להכניס את עצמי לפרופורציות. באופן כללי, כשהופכים פחד למשימות אופרטיביות זה מתחיל להיראות מציאותי ועביר.
אותו דבר עם הקיץ.
אני סופרת ימים עד לבוא ספטמבר המיוחל.
זה לא שבספטמבר פתאום יצנחו הטמפרטורות וייעשה מעונן וקריר מהרגיל, אני לא משלה את עצמי עד כדי כך. אבל ספטמבר יסמל שרוב הקיץ כבר מאחורינו, והיכולת לרוץ בלי לקרוס מהחום נעשית מציאותית.
אותו דבר עם ריצה.
אני סופרת קילומטרים, דקות (בחמישיות) ושירים לועזיים ועבריים באם-פי שלי. ככה הריצה עוברת וככה אני מרגישה שאני מסוגלת, וזה בדיוק מה שאעשה בספטמבר, כי כעת אני מפל זיעה שכוח הרצון שלו נמס אחרי קילומטר וחצי.
אני יודעת שזה לא מקורי, להתלונן על החום, וגם די בכייני ונמאס, אז אני לא אתלונן.
רק אמשיך לספור את הימים, תוך כדי הבטחה לעצמי שכל קילומטר שרצים באוגוסט יקל על הריצות של ספטמבר אוקטובר.
עובדה! ככה היה בשנה שעברה.
* אהבתם את הפוסט? מעולה. תסמנו לי את זה עם הלב פה מימין, תלחצו, שלחו תגובה
אפילו לא צריך להפעיל שעון בשביל זה...
ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.