מצאתי את עצמי נוסעת לעבודה בוקר אחד, מנתחת אירוע שקרה בערב הקודם, ואת ההשלכות האופציונליות שלו עלי. ואז מסבירה לעצמי שלא הגיע הזמן להרים ידיים כי גם ריצה שמתחילה לאט ובקושי יכולה פתאום אחרי קילומטר וחצי בערך להתניע ולהמשיך בקצב מהיר יותר, ולהסתיים בהרגשה שהייתה ריצה טובה. מצאתי את עצמי בשיחת מוטיבציה עם עצמי לאור הניסיון שלי בריצה בחודשים האחרונים.
אני מגלה עוד ועוד רגעים בחיים להם אני לוקחת השראה מהחוויות שלי בריצה, מההתמדה למרות שלפעמים לא קל, למרות שלפעמים החברה מבריזה ומזג האוויר מפשל, החושך מגיע מוקדם מידי או מאוחר מידי והפעילות החלופית מפתה פי כמה. ובכל זאת אני מתמידה וכבר לא מעט חודשים רצה בערך שלוש פעמים בשבוע כשעה (פלוס/מינוס) שזה הרבה יותר ממה שעשיתי לפני שנה, והרבה יותר ממה שדמיינתי שאני מסוגלת לעשות (והאמת? גם יותר ממה שאנשים קרובים אלי האמינו שאעשה).
אני לא מתאמנת עם מאמן שאני יכולה לתלות בו את ההתקדמות ואת המוטיבציה שלי, ולא עם קבוצה שאפשר להפיל עליה את הרוח שסוחפת אותי לא להישבר. אני כן חוברת לאנשים טובים שרצים בדרך, ושואבת מהם השראה ועידוד ורצון לרוץ קדימה, אבל באמת שהאימון מגיע מעצמי. למה? ככה יצא. נכון שאני לא צעירה ועשיתי לא מעט דברים בחיים שבהם יש התקדמות ובניה אישית, ובכל זאת יש בספורט את הדבר הזה שממנו יוצאים לאימון (קואצ'ינג) לחיים ולא ההיפך.
יותר ויותר פעמים במשך השבוע אני לוקחת לעצמי "לקחים" שהפנמתי בריצה. את תחושת המסוגלות לדברים שנראים לי גדולים מידי מרחוק, אבל נעשים ישימים כשמתקרבים, וכשמחלקים אותם למשימות קטנות ניתן לרוץ אותם אפילו בעליה. את היכולת להקשיב לאחרים מנוסים ומקצוענים ממני ולברור מתוכם את מה שמתאים לי, לשאיפות שלי ולמסוגלות שלי (מרתון? מישהו?). את השאיפה להעמיד את רף הציפיות שלי טיפה מעל מה שאני חושבת שאני מסוגלת, להתאמץ להגיע אליו ולעוף על ההצלחה. שוב ושוב. וכמובן, להתחבר לאנשים טובים שטוב לי אתם.
לא המצאתי את הקואצ'ינג, כבר עשו את זה לפני (וגם עשו מזה כסף) אבל אני מגלה אותו שוב ושוב, ומסתבר (כמו שגילו כבר לפני) שזה עובד מצויין.
אני לעצמי ועצמי קדימה!
* אם אהבתם את הפוסט תוכלו ללחוץ על הלב הריק מימין, וגם הוא וגם אני נתמלא שמחה
ואם יש לכם תגובה, אשמח אם תרשמו אותה פה מתחת מימין
ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.