מחפשת את האדוויל בתיק, עברו ארבע שעות והשיניים כואבות לי. ככה אני ממוצאי שבת. סופרת את השעות בין כדורי האנטיביוטיקה שאמורים לחסל שם את הדלקת ומבינה שזה הלחץ שמתבטא בגוף שלא יכול להכיל אותו. אבל לא מבינה מה יש לי להילחץ?
כבר רצתי עשרה ק"מ, פעמיים במירוצים ועוד חמש פעמים, לפחות, באימונים. מהן פעמיים באימוני עליות. הכושר שלי משתפר משבוע לשבוע, וגם זמני הריצה. אז מה אני נלחצת מהמירוץ בירושלים?
ארוץ עם בני הדודים מאמריקה, ואלעד, וגם הרצן הפרטי שלי הבטיח שיסיים את החצי מרתון שלו ויצטרף אלי (זה מסתדר עם זמני ההזנקה) כך שלא אהיה לבד, ויהיה לי מי שישמור לי על הקצב ועל המצברוח. אז מה הקטע?
גם עברנו ביחד על המסלול. יש עליה בקילומטר השלישי, ועוד עליה רצינית בקילומטר השביעי, כמעט לכל אורכו. ולקינוח עליונת בסוף. מי שרץ בציר הנפט לא אמור לפחד מזה. אז למה אני כן?
בדקתי את מזג האוויר, יהיה שמשי ונפלא בע"ה, ובירושלים, זה לומר שלא ממש חם. אז מה הבעיה?
כבר התרגשתי ממירוצים, כבר רצתי בהם כבר התאמנתי והשתפרתי. אפילו החלטתי מה ללבוש, ומה אני רוצה לקנות ב EXPO, אז למה אני לא שמחה שבעוד פחות מעשרה ימים ארוץ בירושלים?
אולי זה בגלל שבשנה שעברה במרתון ירושלים נעקצתי בחיידק הריצה, ובלי שהתכוונתי שם הכל התחיל.
אולי זה בגלל השנה המטורפת שעברה עלי מאז: עם האובדן הפתאומי של חיים צעירים, עם התמחות בהספדים ומשפחתיות לוחצת, עם הנדודים לקירגיסטן-לא-נודעת בקבוצה לא מוכרת, עם ניהול קהילת הקוראות בסלונה, עם הפיכתי לסבתא. וכל זה תוך לימוד עצמי לרוץ. דקה אחת בהתחלה, שתיים וחמש בהמשך, ואחרי עשר דקות מתחילים לספור קילומטרים: אחד, שניים, קיר הארבעה ואחרי פריצתו גם חמישה ושישה עד לעשרה קילומטרים בנובמבר, חצי שנה אחרי ההתחלה.
ומאז שלוש פעמים בשבוע: בקור, ברוח, בחושך, לבד ובחברה. רצה. ואפילו נהנית מזה. מתגעגעת לזה. כותבת על זה.
ככה שבעוד פחות מעשרה ימים, אחזור לגן סאקר. והפעם עם חולצה צהובה זרחנית של רצי רמת הגולן, עם מספר חזה, ועם חיוך ענק ועיניים נוצצות משביעות רצון עצמי שהנה עשיתי את זה. וזה יהיה בדיוק כמו שכל האחרים היו שם מולי בשנה שעברה והרעידו לי את מגירת האתגרים שבלב. את החיוך הזה רציתי, בשבילו אני רצה כבר איזה חמש מאות קילומטרים באימונים, אולי קצת יותר (חלקם בהליכה, אז מה?) ואתו אני קונה ביושר ובעבודה קשה.
שרק תעבור לי הדלקת בשיניים.
מבטיחה לשלוח תמונות.
* אם אהבתם את הפוסט תוכלו ללחוץ על הלב הריק מימין, וגם הוא וגם אני נתמלא שמחה
ואם יש לכם תגובה, אשמח אם תרשמו אותה פה מתחת מימין
ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.