השבוע כשנסעתי למרכז הארץ ועברתי בכביש בין צומת גולני לצומת המוביל, הרגשתי משהו שמעולם לא קרה לי קודם. הרגשתי מחוברת לנופים האלה, שאמנם אני נוסעת בהם כבר עשרות שנים, אבל לפני כמה שבועות רצתי בהם במירוץ הר לעמק. ממש שם, בין הושעייה לקיבוץ הסוללים היה הקטע שאני רצתי. קרוב לאמצע הלילה, בחושך, ועם וואחאד עליה. אבל למה אני מתחילה מהאמצע?
הר לעמק זה מירוץ שטח של ה"מכורים לדבר", ואף אחד לא מגיע לשם במקרה. כשנפתחה ההרשמה שמחתי לגלות שזה שבוע אחרי האזכרה של אליחי, הסחת דעת מטבעת העצב החונקת, ולרוץ כ-10 ק"מ בכל מקטע, הנחתי, אמור להיות בר ביצוע עבורי.
התאמנתי בריצת שטח בלילה עם פנס, רצתי בשיא החום פעמיים כדי שהגוף יתרגל (הוא לעולם לא יתרגל) והקמתי קבוצת וואצאפ לאוטו שלנו (שני צוותים) במירוץ. התרגשתי. אבל לא היה לי מושג למה הכנסתי את עצמי, ובכל מקרה כבר היה מאוחר לסגת.
התחלנו בהבאת שירה ואיתמר לנקודה שלהם, ועדיין לא הבנתי כמה חם, ומשם לגשר הפקק למקטע "שלנו". חיכינו עד שהם הגיעו, החלפנו צמידים וקדימה לרוץ. היה חם בין גשר הפקק לגשר בנות יעקב. עצים שחשבתי מרחוק שיתנו טיפת צל על הדרך התגלו כרחוקים ממנה, והשמש הכתה ביותר משלושים מעלות. המקטע אמנם היה קצר אבל אלו היו 36 דקות ריצה ארוכות ומתישות. בסוף קיבלנו קרטיב.
נסענו משם לחוף אמנון לנקודת המנוחה, ופגשנו את החבר'ה הטובים של רצי הגולן שפינקו בארוחת צהריים וצל והווי. להתרעננות הייתי חייבת מקלחת, ומה שהיה בחוף היה ברמה של מקלחות חוף. בואו נסכם שאני לא זוכרת מתי התקלחתי ככה אבל זה היה שווה. ומבחינתי - זרמתי לגמרי עם ה"חוויה" של תנאי ה"טיול שנתי" או "מחנה קיץ" או "התכלבות" כמו שניצן הכריזה. רק שאצליח לרוץ את הקטע הבא שהוגדר ע"י האתר כ"בינוני-קשה", בחושך! ואני בכלל טירונית בעסק הזה והבטיחו לי קטעים קלים.
אחרי חבירה עם הרכב של הגיבורים מקטעים 1+2 (יהודה ושי) והתארגנות על פנס ועל הווסט הצהוב, ואחרי קפה על אמגזית וגיבוש עם איתמר ושירה, יצאנו לנקודה הבאה.
התחלה מישורית בדרך כבושה, אחר כך הטיפוס להר שאפרת הגיבורה רצה ואני התנשפתי בהליכה, והירידה שהייתה בסדר, חוץ מהפרות שלא הבינו מי היצורים המוזרים האלה שמפריעים להן באמצע הלילה, ואז הסוף שלא נגמר עד לנקודת המפגש. העייפות של סוף היום נתנה בי אותותיה, ובגלל ששכחתי להפעיל את השעון בתחילת הריצה, גם לא היה ברור לי באיזה שלב של הדרך אנחנו, וכמה טוב היה להגיע לסוף, לפגוש את ענת ולחפש בחושך את האוטו עם ארז בחניה.
משם להושעייה, לנסות לישון בשק"ש על הדשא, לא להצליח בזה מי יודע מה והופ על הרגליים אחרי שהוטענו הפלאפונים, כדי שלא נאחר לחבירה הבאה.
היה עיכוב של שעה וחצי מהזמנים בתכנון המקורי, מה שאמר שלא נרוץ בחושך, שזה טוב. מה שאומר שנרוץ בחום, שזה פחות טוב. מצד שני, באור רואים את הנופים, וזה היה תענוג ממש. רצנו בין שדה חמניות למרעה פרות, למאגר ברוך (יש מקום כזה!), וחלק מהדרך הייתה בתוך חורשת אקליפטוסים (כלומר צל!) וחלק מהדרך היה על גשר מעל פסי רכבת (כלומר עליה!) וחלק סתם חם, וארוך, וכמעט הסוף. מקבוצה אחרת באו לעודד את השלושה שרצו לידי, בהתלהבות של מיילדות בחדר לידה "קדימה, זה כבר הסוף, אלופים, רק עוד קצת, יופי, נהדר", ובכל זאת היה לי קשה וחם ונמאס ומה אני עושה פה בכלל ומזגן והביתה. אבל בסוף הגעתי לסוף המקצה בחתיכה אחת. שם לא היו קרטיבים ולא היה צלם, אבל גם שמענו על ההוא שמת ועל ההיא שהתמוטטה.
כשהגענו למכוניות ואפרת אמרה "עשינו את זה!" התחלתי להפנים שרצתי 21 קילומטרים ביממה אחת, שעשיתי משהו שלא עשיתי מעולם ויכולתי לו, ושאני ממש שמחה שזה מאחורי.
משם נסענו לנקודת הסיום, חיכינו לאחרונים שיסיימו לרוץ ושנרוץ לשער הסיום ביחד איתם. לקחנו מדליות ואין לי מושג איך נהגתי הביתה כי כבר הייתי על האדים של הדלק של עצמי.
לסיכום: היה פסיכי. היה מעולה וקשה ויפה ולא דומה לכלום. רצי רמת הגולן הם קבוצה נהדרת לעניין הזה: מאורגנים, קשובים, מפרגנים, נותנים את הלב ואוהבים לרוץ בשטח. אפרת גת היא הפרטנרית הכי בעולם לחיים בכלל ולריצה בפרט. לא הייתי מצליחה לסיים ולהישאר עם חיוך על הפנים בלעדיה.
היו מלא אנשים טובים שפגשתי, וכמה נעים היה לפגוש אותם בבגדי ריצה וחיוך ענק. היו אנשים שלא פגשתי, וחבל.
לקח לי כמה ימים להתאושש מהתשישות שאפפה אותי אחרי האירוע, לקח לילדים כמה שניות לקלוט את רמת ההתכלבות שהגעתי אליה (ניצן שאלה מי השתיל אמא אחרת בגוף שלי) ויש לקחים לשנה הבאה, אם אהיה בהר לעמק 2018.
בכל מקרה, הייתי שם. אז שתדעו את זה.
* אם אהבתם את הפוסט תוכלו ללחוץ על הלב הריק מימין, וגם הוא וגם אני נתמלא שמחה
ואם יש לכם תגובה, אשמח אם תרשמו אותה פה מתחת מימין
ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.