כל מי שעוסק בספורט יודע שמעליו מרחפת עננת הפציעה. ואני לא מדברת על איומי הסרק (מכל מי שלא רץ, לא רוצה לרוץ ולא ירוץ לעולם) שריצה דופקת את הברכיים, אלא על פציעות ממאמץ יתר, מתנועה מיותרת, מנחיתה לא נכונה, מחוסר תשומת לב רגעית.
כדי להימנע מפציעות מקבלים טיפים על מבנה אימונים מותאם, עושים חימום לפני אימון ומתיחות אחרי אימונים, לובשים בגדים מסוימים, אוכלים דברים מסוימים, מאמינים באמונות טפלות מסוימות, ורק שלא להיפצע. ואם חלילה נפצעים אז הולכי לטפל אצל מומחים בפציעות ספורט, ומקבלים תמיכה ועידוד ושלל עצות מניסיון אישי של כל הספורטאים מסביב.
כל זה נלקח בחשבון מראש כחלק מחבילת ההתמודדויות.
אבל מה קורה כש"סתם" חולים?
אחרי ירושלים הרגשתי חולשה כללית, וגם התחיל שיעול מעצבן. חשבתי שזו ריאקציה לעומס הפיזי והרגשי שהיה באותו שבוע, ומנוחה טובה תעזור לזה להיעלם. ביום שישי ממש "נפלתי מהרגלים", אבל לא הלכתי לרופא כי זאת בטח שפעת קלה, איזה וירוס שנדבק ותכף ייעלם. לרוץ לא היה לי כוח.
עבר עוד שבוע שבסופו צ'ופר על גבול תל אביב יפו ותכננתי שביום שישי ארוץ על הטיילת של תל אביב. הסברתי לעצמי שהכל בראש, ושהריצה היא בריאות, ומחשבה יוצרת מציאות ויצאתי עם חברה טובה ומזג אוויר נפלא, רק שאחרי 2 ק"מ במהירות בינונית לא הצלחתי לנשום כמו שצריך. צעדתי-רצתי לסירוגין את שני הקילומטרים בחזרה למלון ונשבעתי שאנצל את השבת למנוחה כי כמה אפשר כבר עם החולשה הזאת.
זה לא עזר, וביום ראשון הרופא פסק שזו דלקת ריאות (עכשיו אני מבינה למה לא הצלחתי לנשום אחרי 2 ק"מ...) ואני נכנסתי למשמעת מנוחה. כל סיפורי ההסתבכויות של דלקת ריאות עלו לי וצפו, וממש לא רציתי להיכנס לסטטיסטיקות האלה. אז צעדתי מהמיטה לכורסא, ומהספר למטבח (להכין לי תה) ואפילו לשירותים לא רצתי. רק התגעגעתי ממש.
התגעגעתי לשעה של עצמי עם עצמי, עם המוזיקה שלי, עם חברה ועם הטבע שעכשיו נורא כייף לרוץ בו. התגעגעתי לקשיים תוך כדי ולהצפת הסיפוק של אחרי. התגעגעתי לבגדים ולחולצת הטורקיז החדשה מירושלים. התגעגעתי למי שהפכתי להיות, אחת שרצה.
וברור לי שעכשיו, אחרי שסיימתי אנטיביוטיקה ואני מרגישה יותר טוב, צריך לחזור לריצה במתינות. לאט לאט לתת לגוף שוב להתרגל לעשרה קילומטרים, בלי ללחוץ מהירות ובלי הציפיות שהיו לי מעצמי לפני שלושה שבעות, כי צריך להיזהר מפציעות...
* אם אהבתם את הפוסט תוכלו ללחוץ על הלב הריק מימין, וגם הוא וגם אני נתמלא שמחה
ואם יש לכם תגובה, אשמח אם תרשמו אותה פה מתחת מימין
ואם תרצו שכל פוסט חדש יגיע אליכם למייל, אתם מוזמנים להירשם ואני מבטיחה לא להגזים.